אהבת חינם

היום ערב תשעה באב, וכל השיח הציבורי מלא בשני צמדי מילים: אהבת חינם ושנאת חינם. וכמה ששומעים את המילים האלה יותר, וכמה ששוחקים אותן יותר, ככה הגבול ביניהן מטשטש: האוהב מסומן כשונא, והשונא מתחפש לאוהב.

להלחם על החופש, זו לא שנאת חינם. זו אפילו לא שנאה. להלחם על שוויון, זו לא שנאת חינם. וזה ממש לא חינם. אנחנו נלחמים על העתיד שלנו, של כולנו, מול השונאים האמיתיים — האנשים שכל מה ששונה, זר, או לא מסתדר בדיוק עם התאווה שלהם לשליטה הופך למטרה.

כל מי שנמצא ימים, שבועות, וחודשים ברחובות יודע: אנחנו באים מאהבה. אנחנו נלחמים בשם אהבת חינם. ואהבת חינם אין פירושה להגיש את הלחי השנייה או להפקיר את העתיד שלנו בידי מושחתים. אהבת חינם זה להלחם על שוויון גם במחיר אישי, וגם כשזה לא אתה שנמצא על הכוונת.

את הבחור בתמונה פגשתי באחת ההפגנות הקטנות יותר. הוא עמד ומחה בלי לצעוק, בלי דגל, ובלי מגפון. הוא לא החליף בגדים ולא ניסה להטמע בקהל. הוא פשוט עמד שם, לבוש בחליפה שחורה ועם כיפה שחורה, ותקע בשופר כדי לחזק את הצעקה שהבית של כולנו עומד להחרב.

בערב תשעה באב חשוב לזכור: המלחמה הזו היא לא מלחמה של חצי עם מול החצי השני. זו מלחמה של הרוב המוחלט למען כל מי שמוחלש שיטתית על-ידי ממסד שנשלט היום בידי קבוצה קטנה, קנאית, ומלאה מלאה בשנאה. זה מה שהופך את המלחמה לקשה. זה מה שיהפוך את הניצחון שלנו לבלתי נמנע.

Scroll to Top