ביחד

באמצע ינואר, בגשם שוטף, רטובים עד שכבר לא שמנו לב, עמדנו הבן שלי ואני בכיכר הבימה עם עוד 80,000 אנשים. הקשבנו, וצעקנו ושרנו; פחדנו אבל עדיין לא הפנמנו. ידענו שזה לא יהיה פשוט ולא תארנו לעצמנו עד כמה.

רק חודשיים וחצי קודם ההתייצבות השבועית בבלפור כבר היתה זיכרון דהוי, וכולנו הספקנו להתרגל לממשלה נורמלית שעם כל הקושי וכל הפשרות היתה בצד שלנו. לא בצד שלנו ״השמאלנים״ — בצד שלנו האזרחים. הפאזל המשונה הזה לא היה חף מטעויות. אבל אי אפשר היה לחשוד בהם שהם עושים משהו בכוונת זדון, דווקא, למרות נורות אזהרה או בניגוד לכל הגיון פשוט. הפאזל הזה, משונה ככל שיהיה, היה שיקוף של הפאזל האנושי שאנחנו.

ואז הגיעו הבחירות, והתוצאות, והמשא ומתן, ולא משנה כמה פסימיים היינו, תמיד המציאות הצליחה להביא לנו עוד אחת בהפתעה. עד הארבעה בינואר. ובדיוק אז, לא שנייה לפני, צף כל הבלפור בחזרה. אווררנו את הדגלים, חידשנו את השלטים, והתייצבנו. ובתוך כל החושך הזה, בגשם, בקור, ראינו פתאום שאנחנו לא לבד; מה זה לא לבד? בלפור הרגיש כמו אסיפת דיירים בחדר מדרגות לעומת ההמון המוזר שעמד שם בגשם והרעיד את הכיכר. ועדיין לא דמיינו שזו רק ההתחלה.

מאז, אין תוכניות במוצ״ש — מוצ״ש סגור ביומן. ימי חופש אני כבר לא סופר. יש אינסוף אנשים שמשקיעים עוד הרבה יותר מזמנם, מרצם וכספם. ומהצד, למי שעדיין לא ברחוב, זה בטח נראה מוזר: למה? ההם שם למעלה הרי יכולים לעשות מה שבא להם. עובדה, הם עושים. אז למה להשקיע את כל הזמן והאנרגיה הזו במטרה אבודה? למה לא פשוט לדאוג לתוכנית גיבוי, ולקוות שלא נזדקק לה?

אז התשובה המתבקשת היא שזו לא מטרה אבודה. שיש עליות ומורדות, אבל בלי הנוכחות הנחושה הזו ברחוב, כבר מזמן היינו אחרי נקודת האל-חזור. איך זה יסתיים, אף אחד לא יודע. אבל לפחות נדע שניסינו עד הרגע האחרון. אנחנו חייבים את זה לעצמנו ולילדים שלנו. אבל זו כאמור התשובה המתבקשת. תשובה אמיתית, אבל חלקית. לפחות לי אישית יש סיבה נוספת, אגואיסטית הרבה יותר: לשמור על השפיות.

אין דבר מדכא, מלחיץ, ומשתק יותר מלשבת בבית ולעשות refresh ל-Ynet או הארץ; אין דבר שיותר מרעיל את הנשמה מלגלול את הפיד האינסופי בפייסבוק או טוויטר; אין דבר שגורם לך להרגיש יותר בודד מלשבת חסר אונים מול מהדורת חדשות. לצאת לרחוב עם דגל או שלט או זמבורה זה קודם כל להחזיר לעצמך קצת תחושת שליטה. אבל יותר מזה, זה לדעת שאתה לא לבד.

אין דבר יותר ממלא באנרגיה מלראות אנשים צועקים ונלחמים יחד איתך. מאות אלפים שמחזיקים אותך מכל צד. ובתוך הנחשול האדיר הזה, פתאום גם מתחילים לזהות פרצופים, או לדבר, או סתם להחליף מבט לשבריר שנייה. וזה עוד לפני שאתה מגלה אנשים שלא ציפית לראות, ולפני כל האנשים שמתגייסים, מרימים מיזמים ביחד, או רק מגישים לך מים קרים.

אף פעם לא הרגשתי שחסרה לי קהילה, זו האמת. אבל אי-אפשר להסתובב בחודשים האלה ברחובות בלי להרגיש את הכוח של הקהילה הזו — קהילה שהיא כולנו. האנשים ברחוב, המוזרים עם המגפון, התופים והמשרוקיות, עם השלטים המצחיקים-עצובים-חודרים, עם הבנדנות הורודות או החולצות התכולות, הנשים באדום, הלוחמים בחאקי, והלהט״בים בכל צבע אפשרי, הרופאות והסבתות, העובדות הסוציאליות ואנשי החינוך, אלה שמרימים פתאום מסיבה עם הרמקול הנייד, ואלה שסוחבים ילדים על הכתפים — כולם הם גם הטיפול הנמרץ וגם התיקון העמוק למי שמנסה כבר שנים להחריב את הביחד שלנו.

אז במיוחד השבוע, אם אתם מרגישים קצת יותר חרדים, קצת יותר מפוחדים, ואין לכם מושג איך לשרוד עוד מהדורת חדשות או פוסט מתלהם, צאו מהבית ותפגשו את הקהילה החדשה שלכם. זו לא קהילה של דומים. אף אחד בקהילה הזו לא יהיה בדיוק כמוכם. וזה בדיוק מה שעושה את הקהילה הזו כל-כך חזקה.

Scroll to Top