גאווה 2023

כבר חצי שנה אני מסתובב ברחובות לפחות פעם בשבוע (ולפעמים פעמיים או יותר) עם דגל גאווה. כן, הקונטקסט הוא המחאה נגד ההפיכה המשטרית, אבל הבחירה בדגל הזה לא מקרית. לא צריך דמיון מפותח מדי (האמת, צריך רק להקשיב לחברי ממשלת החורבן) כדי להבין שכל הפרטים ״הטכניים״ של בחירת שופטים, חלוקת סמכויות, ואפילו תקציבים נועדו רק כדי להכשיר את השלב הבא: כוח בלתי מוגבל למי שחושבים שדרך החיים שלהם היא דרך החיים היחידה שיש לאפשר.

זה קרה וקורה בכל מקום בו היתה הפיכה דומה. שלטון עם כוח בלתי מוגבל לא משרת אף אחד חוץ מאת בעלי השררה, אבל הראשונים להפגע הם קבוצות מוחלשות ממילא — אנשים שהזכויות שלהם לא מובנות מאליהן: להט״בים, נשים, פריפריה, ועוד לא דיברנו על ערבים במקרה המאד מיוחד של מדינת ישראל. תציצו מה קורה בהונגריה ותבינו שזו לא סיסמא: זו מציאות שנמצאת ממש מעבר לפינה.

אז יש מי שלובש אדום, ויש מי שנושא את הדגל של בריאות הנפש, ואני מסתובב עם דגל הגאווה כי ברגע שיתאפשר לחשוכים שם למעלה, הבן שלי יהיה בין הראשונים להפגע.

עכשיו הפעלה קטנה לרגל חודש הגאווה: לא משנה מי אתם ומה אתן, קחו דגל גאווה וצאו לרחוב. סתם ככה מתחת לבית. אחרי לא הרבה זמן, סביר שתשמעו איזו קללה עסיסית, איחול יצירתי, או סתם תתקלו במבט בוז. נכון, בתל-אביב זה לא יקרה כל מטר ולא עם כל אדם שני, אבל זה יקרה. אפילו שם. איך אני יודע? כי ב-23 השבועות האחרונים, זה קרה כמעט 100% מהפעמים שהסתובבתי עם הדגל.

במובן הזה, ההפיכה כבר הצליחה. ההתלהמות, השיסוי, והדיבור החופשי על אפליה, על הדרה ועל כל מי ששונה כסוטה, הדיבור הזה מחלחל. אנשים מרגישים חופשיים לקלל. אנשים מרגישים חופשיים לזרוק אבנים לתוך בית (!). אנשים מרגישים בנוח לתלוש דגל מהחלון ולשרוף אותו. ככה באמצע העיר. כי מי יכול עליהם כששר המשטרה הוא אחד מהם?

כשקבוצה אחת מסומנת ונמצאת על הכוונת, יגיעו גם אלייך. היום זה להט״ב, מחר נשים, ועוד שבוע… מי יודע. בדמוקרטיה כולם שווים. כשיש יוצא מהכלל אחד, הכל נגמר.

אז לא משנה מי אתם ומה אתן, בואו היום למצעד בתל-אביב. כי הדרך היחידה להלחם במעטים שמקללים ורומסים לפני שיהיה מאוחר מדי היא להראות להם שאנחנו בזה ביחד. וביחד, אף אחד לא יכול עלינו.

08.06.2023, כמה שעות לפני מצעד הגאווה בתל-אביב

Scroll to Top