דור המהפכה

יום שלישי (או כבר רביעי). כמעט אחת בלילה. סוף של יום ארוך של מחאות שהתחיל ליד הבית, עבר דרך נתב״ג, והסתיים בתל-אביב. בדרך הביתה מהרכבת חבורה של נערות עוברת מולנו על המדרכה, ובדיוק כשהן חולפות על פנינו, אחת מהן אומרת את צמד המילים המכשפות ״רק ביבי.״ היא לא צעקה, ולא התלהמה, לא נפנפה ידיים, ולא עשתה אצבע משולשת. זו היתה אמירה נונשלנטית להפליא. פשוט ציון המובן מאליו.

יש אנשים שטוענים שלכל ההמונים ברחובות לא אכפת באמת מההפיכה המשטרית או שינוי חוק כזה או אחר. הם טוענים שאנחנו פשוט לא יודעים להפסיד, ושמה שאוכל אותנו זה שנתניהו ניצח. אנחנו, על-פי התזה הזו, פשוט לא אוהבים אותו. מה זה לא אוהבים? שונאים. לא הצליח בבלפור? הגענו לקפלן. קולגה שלי אמר לי שכשהוא רואה אותנו ברחוב הוא מרגיש שזו כת.

עכשיו, אני לא אשקר: הייתי גם בבלפור. כל מי שהיה בבלפור לא חש חיבה מיותרת לנתניהו. כל מי שהיה שם גם הבין בדיוק לאן המצב יכול להתדרדר: בדיוק לאן שהגענו. אבל העניין הוא לא באמת נתניהו. מה שצבט לי את הלב ביום שלישי בלילה לא היה שאותה נערה שללא ספק מכירה את משנתו וחזונו של נתניהו לפרטי פרטים תומכת בו וטורחת לשתף עוברים ושבים בדעתה הפוליטית. מה שהרגיש כמו בוקס בבטן היתה המילה ״רק.״

אנחנו כבר כל כך רגילים לצמד המילים האלה שרובנו לא יורד לסוף דעתם. נתניהו יכול להיות צורר ויכול להיות צדיק הדור. תיאורטית. אבל כשהתודעה הקולקטיבית היא שאין מלבדו, המכניקה של הדמוקרטיה כבר לא משנה. זה לא משנה אם הוא הצביע בעד ההתנתקות או נלחם בה בראשו מהאופוזיציה המדומיינת. זה לא משנה אם הוא ליגה אחרת או כישלון בינלאומי; מציל את הכלכלה או מחריב אותה. לנערה הזו שחלפה על פני ברחוב פשוט אין אלטרנטיבה אחרת. יש ״רק ביבי.״ וכשאין אלטרנטיבות, הבית תמיד מרוויח. גם על חשבוני, אבל גם על חשבונה. הצריבה הזו בתודעה שיש רק אדם אחד, אפילו לא מפלגה, שיכולים להושיע את עם ישראל — פולחן האישיות הזה — זה הרעל האמיתי. זה לא קידוש השיטה, ולא קידוש האידאולוגיה. אפילו לא קידוש המדינה. זה קידוש השם. שם של אדם בשר ודם.

וזה גם הדלק של המחאה. אני די בטוח שלא כל מאות האלפים ברחובות שונאים את נתניהו. אני בטוח ב-100% שלא כולנו שמאלנים. אבל כולנו רוצים שיהיו לנו אלטרנטיבות: איך לחיות, עם מי לחיות, במה להאמין, וכן, גם במי לבחור. אנחנו פשוט נגד ה״רק״.

פעם קראו לנו מחנה ״רק לא ביבי.״ צחקו על זה שאין להמונים שמוחים מנהיג אחד שהוא ה״רק״ שלנו. אבל זה בדיוק הכוח שלנו: אין לנו מנהיג אחד, ולכן זה יכול להיות כל אחד. ואת אנשי ה״רק״ זה קצת מפחיד.

Scroll to Top