הקפצה

שני דברים לא מפסיקים להדהים אותי לאורך חצי השנה האחרונה. האחד הוא הכמות האדירה של האנשים שלא רק לוקחים חלק במחאה כל שבוע, אלא גם מתגייסים לעזור, להניע, לתמוך ולתדלק את התנועה האדירה הזו. חלק מארגנים, חלק מסיעים, חלק משנעים ציוד וחלק מחלקים בקבוקי מים. חלק נואמים, חלק פעילים ברשתות וחלק לא עוזבים את המגפון כבר 28 שבועות.

הדבר המדהים השני, הוא איך כל יום, בכל שעה, לפעמים תוך דקות, מתארגנת קבוצה למחות מול חבר-כנסת שהגיע לארוע, שר שאוכל במסעדה, או ראש ממשלה בסיור שגרתי. כל מי שנמצא באיזו שהיא קבוצת WhatsApp שקשורה לעניין כבר יודע: ההקפצה יכולה להגיע כל רגע. ואנשים — לפעמים מאות, לפעמים יותר, לפעמים פחות — עוזבים הכל, לוקחים דגל, משהו לעשות איתו רעש, ובאים. הם באים להגיד: אל תשכחו, אנחנו כאן; אנחנו בכל מקום; לא נוותר, עד שננצח.

עם כל הקושי בחודשים האחרונים, ועם תחזית לא פשוטה לעתיד, אין הקפצה, הפגנה, או יום שיבוש שלא גורמים לי להרגיש שעם כזו קבוצה ענקית ומסורה של אנשים, בסוף חייב להיות בסדר.

Scroll to Top