מטקות

לא חסרים רגעים דרמטיים במחאה הזו. כבר חצי שנה אנחנו מתגלגלים מדרמה לדרמה, וכל פעם שנראה שהגענו לשיא (או לשפל) מישהו מפתיע. פעם אלו הם הממשלה וחברי הכנסת עם עוד אמירה מסיתה או הצעת חוק שממחישה שחור על גבי לבן לאן פנינו מועדות, ופעם אלו הם כל השאר — אנחנו — שמצליחים לשבור שיא חדש של התגייסות ונחישות.

אבל עם כל הזעם, הצעקות, והחרדה האמיתית ממה שעלול לקרות, כל מי שנמצא ברחובות יודע שיש גם המון אנשים שלא משאירים לך שום אפשרות חוץ מלחייך. לפעמים זה שלט, לפעמים זו תחפושת, ולפעמים פשוט המבט שלהם שאחרי כל החודשים הארוכים האלה עדיין מלא תקווה.

ביום שלישי היינו ברחובות משעות הבוקר המוקדמות ועד הלילה. עם כל החום, הלחות, השוטרים, והקילומטרים הארוכים, היו לא מעט רגעים כאלה, עם אנשים שמזכירים לך על מה אנחנו נלחמים, אבל עושים את זה בדרך המיוחדת שלהם. רגע אחד כזה קרה ליד שגרירות ארה״ב. זה קיץ, זו תל-אביב, והתאספנו אלפי אנשים במרחק מטרים מהים. אז זה היה רק עניין של זמן עד שהחברה שבילו על הים ולא תכננו להשתתף בהפגנה התחילו להתערבב. חלק שאלו, חלק תפסו דגל, חלק חזרו לכדורעף. ושניים הביאו את החוף אלינו. כי אם הכביש פנוי ממכוניות, למה לא לנצל אותו לאיזה משחק מטקות קטן.

וזהו. הם עשו את הקטע שלהם והמשיכו למקום אחר. אני לא יודע אם הם נגד ההפיכה המשטרית או שכל העניין עובר לידם. אבל זה לא משנה. לאנשים שעמדו שם מסביב עם דגלים, זמבורות ותופים, חלקם כבר 12 שעות ללא הפסקה, היתה הפוגה קצרה של חיוך. ותזכורת. העתיד שאנחנו נלחמים עליו הוא כזה: חופשי, מתריס, לא צפוי. אבל בקטע טוב.

Scroll to Top