צבא העם

אני לא הייתי לוחם דגול. עשיתי שירות ביחידה קרבית על הנייר. בפועל, העברתי את רובו כמדריך בבה״ס לקציני נ״מ. כמה באמת השירות שלי תרם לביטחון המדינה? כנראה שלא הרבה. אבל לשם התגלגלתי, ולמרות שהתחלתי את השירות בגיל שבו כבר הייתי צריך לסיים אותו, העברתי את שלוש השנים בסבבה. עשיתי מה שאמרו לי (לפעמים קצת יותר ולפעמים קצת פחות), חייתי על במבה, בורקס וקולה, ועל הדרך גם פגשתי את אשתי לעתיד. אחרי שהשתחררתי, קראו לי למילואים. בהתחלה כמדריך, ואחר כך סתם לשמור איפה שהיה צריך. כבר אמרנו, לוחם דגול אני לא. לא פסגת השאיפות שלי, אבל זרמתי. אף פעם לא הייתי ״מורעל״ — רחוק מזה — אבל התייצבתי.

אז למה שעתודאי שלמד משפטים ״יזרום״ עם שירות בנ״מ, ולמה לעזוב את הלימודים, העבודה, והמשפחה מתי שקוראים לך ולנסוע לחור כלשהוא כאילו שהנוכחות שלי שם תעצור מישהו עם כוונות רעות? התשובה הפשוטה היא: ״כי זה מה שהמדינה דורשת.״ בדיוק כמו לשלם מיסים או לא לעבור באדום. תשובה קצת יותר עמוקה היא שהחיים שלנו פה בישראל תלויים בזה. לא בשירות הספציפי והלא מרשים שלי, כמובן, אלא בשירות באופן כללי. ככל שפחות אנשים ישרתו, ככה הסכנה מבחוץ תגבר. יש מי שחושב (או רוצה שאנחנו נחשוב) שזה מספיק. אבל זה לא.

כדי לעזוב הכל לשלוש שנים, ואחר-כך מתי שצריך לכמה שבועות, צריך שלושה דברים קריטיים נוספים.

קודם כל, הידיעה שכמוך גם אחרים נושאים בנטל. אנחנו כבר מזמן אחרי קריסת השוויון בנטל, ועם הממשלה הנוכחית, הפער רק הולך וגדל.

הרגל השנייה עליה נשען שירות בצבא העם היא חוקיות ומוסריות. אני יודע שיש רבים שטוענים שכבר מזמן חצינו את הגבול הזה. אני מרשה לעצמי לא להכנס לדיון הזה כרגע. מה שבטוח הוא שאחד הגורמים המשפיעים ביותר על היכולת להתנהל בצורה חוקית ומוסרית הוא הביקורת השיפוטית והייעוץ המשפטי. וזה לא עניין של שמאל או ימין כי, מה לעשות, יש עוד כמה אנשים בעולם ואנחנו לא על אי בודד — אנחנו חלק מקהילה בינלאומית שקובעת מה חוקי ומה לא. לא תמיד אנחנו מסכימים, אבל מערכת המשפט הישראלית מגינה עלינו בעצם היותה נפרדת מהגורמים המחוקקים והמבצעים, וביכולת שלה להנחות, לבקר, ולא מעט פעמים להכשיר את פעולות הצבא. גם הרגל הזאת הולכת להגדע, ובלעדיה אף חייל או מפקד לא יוכל להיות בטוח שהוא פועל במסגרת החוק.

אבל כל זה מתגמד אל מול הרגל השלישית שמחזיקה את צבא העם: חזון משותף.

חזון משותף זה לא חיבה לממשלה הנבחרת או הסכמה על חוק כזה או אחר. אף פעם לא נסכים על הכל ותמיד חלקנו ירגישו פחות מיוצגים על-ידי ממשלה מסויימת. חזון משותף עוסק באיך ייראה העתיד שלנו כאן. אם לא אוכל לחיות כמו שאני בוחר, אני לא יכול להיות חלק מהחזון. אם הבן שלי לא יכול להרגיש בטוח ברחוב וזכויות בסיסיות כמו הזכות שלו להגדיר מי הוא נגזלות ממנו, אנחנו לא יכולים להיות שותפים לחזון. אם אנחנו או המנהיגים שלנו מסומנים כבוגדים, אין לנו עתיד ביחד.

בלי חזון משותף לא קיים צבא העם. חלקים מישראל נשענים על העבר המשותף כדי להגדיר אותנו כעם. העבר ללא ספק חשוב, אבל בלי עתיד משותף, לא נוכל להיות עם אחד.

סרבנות היא ההפך מציות, וציות עיוור זה מה שהממשלה הנוכחית מצפה לו. כשמדובר בפרטים, אפשר לאכוף ציות או להטיל סנקציות על סירוב. כשמדובר ברוב מוחלט של תושבי המדינה, ציות זו פנטזיה. אי אפשר להכריח מסה של אנשים להתייצב לשירות מילואים, וגם אם היה אפשר, אי אפשר להכריח אותם להלחם על עתיד שהם לא חפצים בו. מי שרוצה את צבא העם המיתולוגי, צריך קודם כל לעבוד קשה על יצירת החזון המשותף. החזון הזה, כפי שמוכח כל שבוע מחדש, כבר מעל חצי שנה, חייב להיות דמוקרטי וליברלי.

Scroll to Top