קריאה אחרונה

מחר יהיה יום קשה. הוא יהיה קשה למי שייקח חלק פעיל במחאה ויהיה קשה למי שיתקעו בפקקים, או בנתב״ג, או מי יודע איפה. יהיה רעש, יהיה עשן, כנראה שיביאו סוסים ומכתזית, יקראו לנו אנרכיסטים, וימציאו איזה פייק או עשרים כדי לתפוס את הכותרות במקום התמונות של עשרות אלפי אנשים שרוצים עתיד חופשי ודמוקרטי.

אם לפני כמה שנים הייתם אומרים לי ״נפגש בנתב״ג״ הייתי שואל אם זכיתי בכרטיס טיסה. דעות תמיד היו לי (בלי עין הרע). בחירות אף פעם לא פספסתי. אבל לצאת לרחוב? לצעוק? לשיר? וכן, קצת לשבש? את כל זה לא העליתי על דעתי.

אז מה השתנה? משבר גיל כלשהוא? אולי החיסונים שיבשו את דעתי (כמו שאמר לי מישהו היום ספק בצחוק ספק ברצינות)? אולי זו ההתחממות הגלובלית שמטריפה את כולם?

לא. הדבר היחיד שהשתנה הם חוקי המשחק. הפעם זה על כל הקופה. יוקר מחיה? שטחים? חינוך? בריאות? הפעם זה הכל או כלום. בלי עילת הסבירות הממשלה מקבלת צ׳ק פתוח — כוח בלתי מוגבל להחליט כל החלטה על כל דבר בלי שום יכולת לאף אחד לערער, לשאול, או אפילו לחשוב אם היא בגבול ההיגיון.

עכשיו יהיו מי שיגידו שבדיוק בשביל זה יש ממשלה — בשביל למשול. ומי קבע שההגיון שלי או של שופט אקראי טוב יותר? זה נכון בעקרון. אבל כשלמספר אנשים קטן יש מלכתחילה כוח בלתי מוגבל בלי שום יכולת ביקורת, אף פעם לא ייצא מזה משהו טוב לאורך זמן. זו הסיבה שכל מדינה דמוקרטית בונה ובנוייה על מערכת של איזונים. כי כוח מרוכז בלתי מוגבל הוא לא דמוקרטיה. בהגדרה. וזה עוד לפני שדיברנו על לתת את הכוח הזה לקיצוניים, גזעניים, הומופובים, שונאי נשים, וטרוריסטים מורשעים.

זו קריאה אחרונה. אחרונה בהחלט. אם לא נקום עכשיו, גם החופש למחות, לצעוק ולהתנגד יילקח מאיתנו. ואחר כך גם החופש לחשוב אחרת. זה לא תסריט דמיוני. זו היסטוריה בסיסית.

אז מחר יהיה קשה. אבל גם מרגש. וגם מחזק.
מה, לא תבואו?

Scroll to Top