שני גברים וכלב מתולתל

לא, זו לא טעות ולא תקלה באתר. את התמונה הזו לא תראו, פשוט בגלל שלא צילמתי אותה. היא לא שמורה כאוסף של פיקסלים, אבל היא נצרבה לי בזיכרון.

כבר חודשים אני מצלם את האנשים שנמצאים ברחובות ונלחמים על העתיד של כולנו. לאורך כל השנים בהן אני מצלם, אף פעם לא צילמתי אנשים. כלומר, הם תמיד היו שם, ותמיד היה גם סיפור, אבל האנשים תמיד היו מחוץ לפריים. לא הרגשתי נוח לצלם אנשים, והעדפתי להשאיר אותם מאחורי הקלעים ולתת לצופה להשלים את הפרטים בדמיון.

בחודשים האחרונים, האנשים הם העיקר. האנשים שצועקים, שרים, וצועדים ברחובות. האנשים שבעזרת הרגליים ומיתרי הקול מנסים להציל את המדינה.

להיות בתוך ההמון הזה בהפגנות, בצעדות, ברכבת, או בהסעה זו חוויה שממלאת באנרגיה. אף אחד לא יוצא לרחוב כי קל לו עם המצב, אבל כמעט כולם מלאים בתקווה. בזעם, אבל גם בתקווה. ולכן יש המון רגעים מצחיקים, ואין-סוף תמיכה, ומישהו פתאום פותח קופסא ומחלק פירות או עוגיות, וכשכולם ספק שרים ספק צועקים ״אנחנו לא מפחדות״ אי אפשר שלא להרגיש שאנחנו בעניין הזה ביחד.

אבל בשולי כל הפגנה וכל צעדה האווירה קצת משתנה. הצעקות והשירים עוברים לרקע. המגפונים מהדהדים מרחוק. והאנשים שעומדים שם, בשוליים, שותפים לא פחות ומבינים אולי יותר מכולם מה עומד על הפרק. גם השבוע, מתחת לבניין מגורים ישן ברחוב דיזינגוף עמדו שני גברים מבוגרים והחזיקו על הידיים בינהם כלב מתולתל. הם לא צעקו, ולא שרו. הם החזיקו דגל אבל לא שלט. הם לא חייכו ולא ראו עליהם טיפה של זעם. אבל גם לא הרבה תקווה.

הם עמדו שם שלושתם, מחובקים, ואני מולם עם המצלמה ביד. ולא יכולתי להרים את היד, לכוון ולצלם. הרגשתי שזו תהיה פלישה לפרטיות שלהם, למרות שהם כאן עם כולנו ברחוב. לא הרגשתי בנוח לצלם אותם עצובים, אולי מפחדים. ואולי הרגשתי שזו הצצה לא רק למה שהם מרגישים, אלא למה שאחרי כל הצעקות, השירים, והתמונות הצבעוניות, גם אני עמוק בפנים מרגיש.

Scroll to Top